חוק הקוטביות

לכל דבר ישנם שני קצוות, כשיש מטה, יש מעלה. כשיש שחור, יש לבן. יעקב מייצג את אותיות התורה השחורות והמוגבלות ולכן היה צריך לרדת לבית לבן המייצג את הגויל. יוסף המייצג את שמירת הברית היה צריך לרדת למצרים "ערות הארץ". כפי שלמגנט יש שני קטבים, חיובי ושלילי, כך גם לכל דבר אחר ביקום. לכל אנרגיה יש אנרגיה זהה, שמהדהדת בקוטב הנגדי שלה. ההצלחה בחיים מתעצמת כשמבינים שאנו עומדים בפני אתגר וקושי ואנו עם הגב לקיר ועם תחושה של דלת שנסגרה. התפיסה הראשונית היא שהסיטואציה שלילית, אבל חייבת להיות הזדמנות חיובית שוות ערך שטמונה באותו האתגר. כשהקב"ה סוגר דלת הוא פותח דלת חדשה.

מאז חטא אדם הראשון החלה הדואליות שהתבטאה קודם כל בין הקדושה ל"טרפי דאילנא" – כוחות הכישוף. לאחר החטא נתגלתה הבחירה בעולם. בעוד שלפני החטא היה שקר ואמת כמציאות חיצונית לאדם, אזי לאחר החטא הטוב והרע[1] נעשו בעירבוביה בתוך האדם. ולכן תמיד נמצא אצל האדם ב' קטבים על אותו עניין.

כל המידות של האדם יכולים להיות בקוטביות למשל מידת החסד מצד הקדושה הינה נתינה ללא גבול, אולם מצד הסטרא אחרא הינם "התאוות" שהינם תענוגים בלי גבול. ולכן כבר חז"ל (שבת קנ"ו ע"א) אמרו: "האי מאן דבמאדים יהי גבר אשיד דמא". דהיינו, שאדם הנולד במזל מאדים, יהיה שופך דמים, ולכן עליו לעסוק בשחיטה או במילה על מנת "לתעל" את יצרו הרע ולהפכו לטוב.

כאשר חווים אובדן, בדרך כלל נוצר רווח במקום אחר. לפעמים חווים את זה מיד, ולפעמים לוקח זמן עד שמתגלה הרווח. "אודך ה' כי אנפת בי"  לפי[2] ש"מעליון לא תצא הרעות", ואין דבר רע בא מהקב"ה והכל הוא לטובה, ואפילו הפורעניות שבאים על האדם אינם רעים, אלא הם טובה גדולה לזכך את האדם ולהכניע יצה"ר שלו ולטהר את נשמתו, שיזכה לעולם שכולו טוב, אלא שהאדם בעולם הזה אינו מבין הדבר לאשורו ונדמה בעיניו כאילו הוא רעה, ממש כמו החולה שעושין לו תחבושת ויש לו יסורים והוא צועק להסיר התחבושת, אבל החכם סובל בשמחה כי הוא יודע שהאחרית הוא טוב. אמנם אחר מותו יראה ויבין את הטוב האמיתי, וכמו כן לעתיד לבוא כשנזכה לזה במהרה, נאמר ביום ההוא "אודך כי אנפת בי", שתינתן הודאה לשעבר על שנתאנף בו הקב"ה לפי שעה להטיבו באחריתו. כשזוכרים הסוף הוא לא באמת סוף וכמו מטוטלת כשמגיעה לשיא הרע מיד מתחיל לנוע לכיון שיא הטוב, זה צריך לשים את החיים בפרספקטיבה הנכונה. הרמח"ל בספרו דעת תבונות (קכה – קלו) בויכוח שבין הנשמה והשכל מסכם את הדברים בלשונו הזכה: "ובאמת תראי, שגם במעשים אין רע נמצא בעולם אלא בחלקי הדברים טרם התחברם להשלמת הדבר, אך אין דבר מושלם שיהיה רע. וזה, כיון שידענו שכל מה שהקב"ה עושה הוא אך טוב מאד, הנה מה שנראה חסר בצד אחד באחד מתנאי הדברים, נשלם החסרון ההוא בתנאי אחר שמשלים בעדו, ולא היה החסרון ההוא אלא מפני שלא נשלם הדבר ההוא בכל תנאיו, וכיון שישתלם - ודאי הוא טוב. ודבר זה מתאמת מן המעשה עצמו שהוא כך, והמעשה הכללי שהוא סיבוב העולם - יתברר הדבר שגם הוא כך בסוף הכל, בזמן שתתקיים הבטחת (ישעיהו יב, א), "אודך ה' כי אנפת בי", כי אז יהיו נגמרים כל חלקי המעשה, והנה יהיה המעשה אך טוב באמת. והנה על כן נאמר שבתחלה הכין האדון ב"ה את הטבע כמו שביארנו, כל מין ומין שבה לפי מציאות המינים, כל אחד בפני עצמה בהדרגת מציאותם, ובענין זה נהיה הביטול וההפסד, שהוא ההפסד הנמצא בכל מין ומין לפי מציאותו. אך ענין התקשרם והקבצם לתכלית הכללי, אדרבא הוא תיקון לענין זה, כי בזה הוא שיוצאים מתחת ידי הרע וניצולים ממנו. והוא הענין שזכרנו כבר, שכל מה שברא הקב"ה בעולמו - לא בראו אלא לכבודו. והכבוד הוא - שיהיה הוא ית"ש שמח בכל מעשיו, ויהיה לו מקום, כביכול, להנאות את כל מעשיו בטובו. וההנהגה בכל המעשים אינה אלא להביא הכל אל התיקון הגמור, שלא יהיה עוד מציאות לרע כלל. אך אין פרי זה יוצא אלא בקיבוץ כל המעשים כולם. ונמצא כי במיני הטבע מצד עצמם, לא מצד התקשרם, נהיה הביטול וכל ההשפלה וההפסד, אך בהתקשרותם נשרש תיקונם והצלתם מן הרעות". עכת"ד.

בעבודת נפש כל מחשבה, רגש או פעולה, יוצרים את הפוטנציאל ההפוך. אנו חיים בעולם דואלי הנשלט על ידי האחדות, ועלינו מוטל לבחור זוית ראיה. ללמוד "להסתכל על חצי הכוס המלאה", כדי להעצים את הקוטב החיובי. לדוגמא: מחשבה על מחסור, מולידה שני קטבים: את זה של המחסור, ואת הקוטב הנגדי שהוא קוטב של שפע, למעשה זו אותה אנרגיה, רק מהצד השני של הספקטרום, כך שמחשבה על מחסור רב, תוליד פוטנציאל לשפע רב יותר וכן הלאה. בפועל צריך לחפש תמיד את הצדדים החיובים בכל דבר, גם במה שעל פניו נראה רע. הכי חשוב הוא זוית הראיה שלנו ואיזה משקפיים (מימרא מחשיכה) אנחנו שמים על הפנים.